אם חיפשתם סימנים לנחישות ולרצון של הקהילה היהודית בארה"ב להתנגד לאנטישמיות, אז פילדלפיה הייתה המקום להיות בו ב-8 בנובמבר. אין ספק שהדרך שבה יהודים הגיבו לניסיונות ההפחדה ערב יום השנה ל"ליל הבדולח” היא משמחת, והם אכן זכו לשבחים על כך. אבל, את שביעות הרצון הזו צריך לאזן עם תובנה אחת חשובה.
בעבר, שונאי יהודים נתפסו בצדק כקיצונים מבודדים, ופעולותיהם נתפסו על ידי רוב האמריקנים כבלתי מקובלות. אי אפשר לומר אותו דבר על “Philly Bike on Your Left” לדוגמה, קבוצה אנטי-ישראלית שהייתה שותפה לארגון “רכיבת החרם”.
את רטוריקת השנאה שלה כלפי יהודים, כולל “רצח עם”, אפשר למצוא בערוצי המיינסטרים ובכלי תקשורת אחרים, וכן בכל מקום בחוגים חברתיים ואקדמיים. ניתן לשמוע חברות וחברי קונגרס מהדהדים את אותן האשמות אנטישמיות דמוניות כלפי ישראל, ומתארים את מאמציהם של יהודי אמריקה לקידום הברית בין ארה"ב לישראל עם קלישאות המזכירות את “הפרוטוקולים של זקני ציון”.
זו אמת מרה שצריך לזכור, יחד עם השמחה על תגובתם של יהודי פילדלפיה.
אותה קבוצה ביקשה לפגוע במסעדות בבעלות יהודים אמריקנים וישראלים באמצעות “רכיבת חרם”, שבמהלכה עברו עם אופניים ליד המסעדות. אך הקהילה המקומית הייתה ערוכה, ויהודים התייצבו בהמוניהם כדי להראות שלא יקבלו יחס כזה בשתיקה.
כמו חומה בצורה
העובדה שההפגנה המתוכננת הייתה אמורה להתקיים ערב יום השנה ה-88 ל"ליל הבדולח” – הפוגרום הנאצי הגרמני שכוון נגד יהודים, בתי כנסת ובתים ועסקים של יהודים בליל 9–10 בנובמבר 1938 – רק הוסיפה לתחושת הדחיפות מצד הקהילה היהודית המקומית.
בתגובה, כפי שראיתי במו עיניי, אלפי יהודים – רבים מהם פעלו מיוזמתם ולא כחלק מקבוצה מסוימת – הגיעו אל שש המסעדות שהיו יעד לחרם, וחלקם אף המתינו שעות בתור.
מאות אחרים באו אל כיכר ריטנהאוס – נקודת ההתכנסות של “רכיבת החרם” – כדי להתעמת עם קבוצה מגוונת של כמה עשרות מחרימים חבושי מסכות וכאפיות. הם הניפו דגלי פלסטין, וחלקם אף טענו שהם יהודים.
מפגיני הנגד היהודים, שכעסו בבירור על שנאת היהודים הבוטה שהפיצו הרוכבים, עלו במספרם בהרבה על המחרימים. ולמרות מאמציה של המשטרה להפריד בין שתי הקבוצות, המצב הפך לעתים למכוער, כשחילופי עלבונות הפכו לדחיפות פיזיות. בשלב מסוים, השוטרים יצרו נתיב מילוט לרוכבים האנטי-ישראלים, כדי שיוכלו לברוח ולהתחיל ברכיבתם ברחבי העיר.
אך בכל מקום שאליו דיוושו, בליווי כמה תומכים שהלכו לצידם, קיבלו את פניהם יהודים רבים שהניפו דגלי ישראל, קראו סיסמאות ושרו, תוך שהם דורשים מהרוכבים האנטי-ישראלים להפגין אומץ, להסיר את המסכות ולהראות את פניהם.
זו הייתה התפתחות מעודדת ביותר, וכזו שעמדה בניגוד בולט לרוב התגובות של יהודי אמריקה בשלוש השנים האחרונות. למעט כמה מקרים חריגים מאז 7 באוקטובר, היהודים ברובם לא הגיבו בתקיפות להמונים תומכי חמאס שפשטו על רחובות הערים והקמפוסים.
החובה להגיב
באפריל 2024, מפגינים אנטי-ישראליים השתלטו על חלק מהקמפוס באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. ההנהלה קראה לסטודנטים “להסתגר” – הנחיה שהודהדה גם על ידי מרכז “הילל” באוניברסיטה. זה לא היה מקרה בודד. ככלל, התגובה היהודית בנסיבות כאלה הייתה להישאר בבית, במקום להתעמת עם אלה שקראו לרצח עם של היהודים (“מהנהר ועד הים”) ולטרור נגד יהודים בכל מקום בו הם חיים (“להפוך את האינתיפאדה לגלובלית”).
בין שההתנהלות הזאת מוצדקת ובין שלא, היא יצרה בארה"ב את הרושם שאזרחיה היהודים לא מוכנים להביע סולידריות עם מחצית מהאוכלוסייה היהודית בעולם שמתגוררת בישראל, או שאין להם את האומץ להיאבק חזרה בהתעללות ובהפחדה.
אז למה, אם כן, יהודי פילדלפיה כן יצאו הפעם בהמוניהם?
ייתכן שהסיבה הייתה התזמון, יום השנה לליל הבדולח, והדמיון הברור למאמצים הנאציים לפגוע בעסקים יהודיים. במצעדים “פרו-פלסטיניים” קודמים ניסו לפגוע במספר מסעדות בבעלות יהודית. אך מה שנראה כמאמץ מאורגן לשחזר את האירועים הטרגיים של שנות ה-30, בעיר שבה נולדה העצמאות האמריקנית ושבה מוצג פעמון החירות (שעליו חרוט ציטוט מהתנ"ך), היה צעד אחד יותר מדי – ויותר מדי אנשים לא יכלו להישאר אדישים אליו.
גם אי אפשר להתעלם מכך שהתקרית כולה הייתה קשורה לאוכל, גם אם רק אחת משש המסעדות שהיו יעד לחרם – פלאפלייה בשם “גולדי” שחוותה התקפות עוד בדצמבר 2023 – היא כשרה, מה שמדבר אל יהודי אמריקה לא פחות מאשר רטוריקה של ציונות.
העיתון “פילדלפיה אינקוויירר” דיווח שדובר אנונימי מטעם המחרימים הכחיש שהמארגנים ידעו על הסמיכות ליום השנה של “ליל הבדולח”. כך או כך, אי אפשר היה להכחיש את אופיו הנבזי של החרם. הקבוצה אמנם טענה לשווא שבחרה במסעדות האלה כי הן קשורות בדרך כלשהי לצה"ל, אבל המכנה המשותף היחיד ביניהן היה הבעלות היהודית וסוג האוכל שהן מציעות, שנתפס כאטרקטיבי עבור הקהילה היהודית. לפיכך, האנלוגיה לנאצים לא מוגבלת לתאריך בלוח השנה, אלא מבוססת על אופי הפעולה – בלי קשר ליום בשנה שבו התרחשה.
לזכותם של מנהיגים פוליטיים מקומיים, כמו מושל פנסילבניה ג’וש שפירו וראשת עיריית פילדלפיה שרל פארקר, ייאמר שהם גינו את האירוע; פארקר אמרה כי “הבחנה בין עסקים כי בעליהם יהודים אינה מקובלת ואין לה מקום בעירנו”. הסנטור ג’ון פטרמן (דמוקרט מפנסילבניה) תיאר בצדק את החרם כ"מצעד חולני של אנטישמיות בוטה”.
אפילו התובע המחוזי של פילדלפיה, לארי קרסנר ממחנה השמאל, יצא ואמר למי שמתנגדים לראש הממשלה נתניהו ולמלחמה של ישראל בחמאס כי “הפנו את הכעס שלכם לממשלת ישראל... במקום להאשים את כל הישראלים, או את כל הישראלים היהודים, או את כל היהודים בעולם בגלל אמונותיהם, דתם או מוצאם האתני”.
לא כמו סקוקי
בעוד היהודים התגודדו בכיכר ריטנהאוס היוקרתית בהמתנה לתחילת הרכיבה, השיחה עברה למה שהתרחש בסוף שנות ה-70 בעיירה סקוקי, אילינוי. השאלה הייתה האם מה שקרה שם דומה למה שהיהודים חווים כעת.
הצעדה שתוכננה אז על ידי ניאו-נאצים אמריקנים בפרבר של שיקגו, שבו התגוררה אוכלוסייה גדולה של ניצולי שואה, היא פרק חשוב בהיסטוריה של יהודי ארה"ב. לאחר מאבקים משפטיים ממושכים בנוגע לחוקיות הצעדה, שבהם מילאו יהודים תפקידים בולטים משני צדי המחלוקת, היא לא יצאה לפועל. הטראומה של הניצולים, שציפו למה שנראה כניסיון לשחזר את עברם הטרגי, עדיין מרחפת בזיכרון הקולקטיבי של הקהילה.
המדים וצלבי הקרס של מי שביקשו להשתתף בצעדת סקוקי, הם עדיין הדימויים שרודפים את דמיונם של היהודים – באופן שהמסכות, הכאפיות ודגלי פלסטין עדיין לא עושים. עם זאת, הדילמה שעמדה בפני אלה שהתייצבו בפילדלפיה ערב “ליל הבדולח”, חמורה בהרבה מזו של ניצולי סקוקי הנצורים.
יש הבדל גדול בין מה שלא קרה בסקוקי לבין מה שכן קרה בפילדלפיה, ואין לזה שום קשר לעובדה שהמאבקים בשנות ה-70 התרחשו בבתי המשפט ולא ברחובות.
ההבדל הוא שלמרות כל הזעם שהנאצים עוררו, הם היו קבוצה קטנה ומבודדת של קיצונים שזכו לבוז נרחב מצד כמעט כל החברה האמריקנית. אך אף על פי שמובילי החרם בפילדלפיה טעו בבירור בהערכת היעדים שבחרו ובעיתוי, הם רחוקים מלהיות מבודדים.
מכונת השקרים בפעולה
בעלות ובעלי המסעדות האלה לא ראויים ליחס כזה רק משום שהם יהודים. ואף יהודי אמריקני אינו אחראי למעשיה של ממשלת ישראל. אך הבעיה בחרם אינה רק בכך שהוא מכוון נגד אנשים חפים מפשע. הבעיה היא שהטענה, לפיה היהודים מבצעים “רצח עם” או תומכים ב"מדינת אפרטהייד”, היא שקר.
בחברה האמריקנית יש תמיכה גוברת בבידוד מדינת ישראל ובהתנגדות למאמציה להגן על אזרחיה מפני מחבלים פלסטינים השואפים לרצח עם ומפני איראן שמממנת אותם. כל זה מבוסס על מידע שקרי, שהפך למיינסטרים בתקשורת הממסדית. בחירתם של אנטישמים מוצהרים כמו הסנטור ממישיגן, ד"ר עבדול אל-סייד, ורבים אחרים מהשמאל הקיצוני, היא תוצר של נורמליזציה של שנאת היהודים בעיתונות ובתרבות הפופולרית.
בנסיבות האלה, האירועים של שלוש השנים האחרונות – לרבות רצח יהודים בוושינגטון הבירה ובבולדר שבקולורדו, ניסיון ההצתה של בית המושל שפירו בהריסבורג בחג הפסח, ואינספור תקריות אחרות ברחבי העולם – הם התוצאה של רטוריקה “פרו-פלסטינית” שנתפסת כשיח מקובל. לכך מתווספת העובדה שמוסדות יהודיים רבים כל כך התבצרו בתגובה לאיומים המתמשכים באלימות. זה מה שקורה כשהשקרים על ישראל והסטריאוטיפים האנטישמיים הופכים לדבר מקובל בקרב הציבור הרחב.
כל עוד מידע מוטעה כזה נמצא בכל מקום בעיתונות ה"אחראית” כביכול, כמו גם בפודקאסטים פופולריים וברשתות החברתיות, הציבור לא יכול להיות מופתע מכך שפעולות כמו “רכיבת החרם” יצאו לפועל. למעשה, על האמריקנים להיות ערוכים לאירועים רבים נוספים מסוג זה בחודשים הקרובים ובשנים הקרובות.
נותר לנו רק לקוות שקהילות אחרות יגיבו כמו שהגיבו היהודים בפילדלפיה הפעם, במידת הצורך. אך איש אינו צריך להעמיד פנים שהניצחון הקטן הזה הוא סימן לכך ששונאי יהודים ואמונותיהם נדחקים לשוליים או מוחזרים לבוידעם של השמאל הקיצוני והימין הקיצוני, שם מקומם. כשהשנאה והדעות הקדומות כלפי המיעוט היהודי הופכות לנורמה בחברה כולה, ברור שהיהודים חייבים להתכונן לאתגרים הבאים שבאופק.
ג’ונתן ס. טובין הוא העורך הראשי של JNS. עקבו אחריו: @jonathans_tobin.