בזמן שהציבור ממתין לשמוע מי יצטרפו לממשלתו של גדי איזנקוט, במערכת הפוליטית כבר החלו לחלק תפקידים. היום הודיעו ראשי מפלגות גוש השינוי על הסכמות ראשונות בנוגע למוקדי הכוח בכנסת ה-26. מתן כהנא יהיה מועמד ליו"ר הכנסת, רועי פולקמן ליו"ר הוועדה המסדרת, אביגדור ליברמן ליו"ר ועדת החוץ והביטחון ולירן אבישר בן-חורין ליו"ר ועדת הכספים.
לכאורה, עוד הודעה פוליטית על חלוקת כיסאות. אלא שהפעם מדובר במהלך מעניין במיוחד: עדיין אין הסכם קואליציוני, אין הסכמות סופיות על קווי היסוד, ואפילו לא ברור אילו מפלגות ישבו בממשלה הבאה. ובכל זאת, חמש מפלגות כבר הגיעו להסכמה על חלק ממוקדי הכוח המשמעותיים בכנסת.
כדי להבין איך זה אפשרי, צריך להכיר את הדרך שבה מתנהל המשא ומתן הקואליציוני. הפגישות המצולמות בין ראשי המפלגות הן רק חלק קטן מהסיפור. מאחוריהן פועלים צוותים מקצועיים, עורכי דין ואנשי אמון, שמנסים להפוך הבטחות בחירות להסכמות שאפשר לחתום עליהן. ובמקביל, בכנסת עצמה אפשר להתחיל לצבור כוח עוד לפני הקמת הממשלה.
מי קיבל מה, ולמה?
ההסכמות החדשות מלמדות משהו על סדר העדיפויות של המפלגות.
איזנקוט משאיר בידי “ישר” שני תפקידים מרכזיים. הראשון הוא יו"ר הכנסת, שאליו מיועד השר לשעבר מתן כהנא. מדובר בתפקיד ממלכתי, אבל גם בעמדה בעלת השפעה על סדר היום הפרלמנטרי ועל ניהול עבודת הכנסת. יו"ר הכנסת אינו קובע לבדו אילו חוקים יעברו, אך יש לו סמכויות חשובות בניהול ההליכים והדיונים.
השני הוא ראשות הוועדה המסדרת, שאותה מיועד להוביל רועי פולקמן. כאן חשוב להכיר פרט משפטי: החוק קובע שבראש הוועדה המסדרת יעמוד חבר כנסת מסיעתו של מי שקיבל מהנשיא את המנדט להרכבת הממשלה. לכן הבחירה בפולקמן, איש אמונו של איזנקוט, מובנת מאליה.
הוועדה הזאת משמעותית במיוחד בתחילת כהונתה של הכנסת. היא מסייעת לקבוע את הרכב הוועדות הקבועות, עוסקת בסדרי עבודת הכנסת ויכולה להקים ועדות זמניות לענייני כספים וחוץ וביטחון. הייצוג בה נקבע גם לפי גודל הסיעות, כך שמדובר בשליטה מוגבלת ויחסית.
ליברמן, מצידו, מיועד לקבל את ראשות ועדת החוץ והביטחון. מדובר בתפקיד בעל משקל מיוחד בתקופה שבה ישראל מתמודדת עם השלכות המלחמה ועם שאלות ביטחוניות משמעותיות. ליברמן, שכיהן בעבר כשר הביטחון, יוכל באמצעות התפקיד להשפיע על סדר יומה של הוועדה ועל עבודת הפיקוח הפרלמנטרית, ככל שהמינוי יאושר. בשבתו כיו"ר הוועדה האחראית על הפיקוח בנעשה בנושאי ביטחון, יוכל ליברמן לאתגר את ממשלת המעבר, לקרוא לשר הביטחון כ"ץ לדיונים ולדרוש לקבל מידע ועדכונים ביטחוניים.
בנט מקבל באמצעות לירן אבישר בן-חורין, חברת רשימתו, את המועמדות לראשות ועדת הכספים. גם כאן אין מדובר רק בתואר. הוועדה עוסקת בתקציב, בחקיקה כלכלית ובהעברות תקציביות, והיא אחת הזירות המרכזיות שבהן הכנסת מפקחת על פעילות הממשלה. ביכולתה של הוועדה לעצור כל העברה תקציבית של ממשלת המעבר.
בהודעה שפורסמה הבוקר על חלוקת התפקידים, לא הופיעו מועמדים מטעם “הדמוקרטים” ו"יש עתיד” לארבעת התפקידים האלה. אין בכך בהכרח עדות לוויתור מצידן. ראשי המפלגות הודיעו גם על הסכמות להקמת ועדות מיוחדות, שפרטיהן יפורסמו בהמשך. חלוקת התפקידים עוד אינה מלאה.
שלושה שולחנות של מו"מ
המשא ומתן להרכבת הממשלה מתנהל למעשה בשלושה מסלולים במקביל.
בשולחן הראשון יושבים ראשי המפלגות. הם קובעים את הכיוון הפוליטי, בוחנים אילו שותפויות אפשריות ומחליטים היכן עוברים הקווים האדומים שלהם. לעיתים פגישה כזאת נועדה רק לבדוק אם יש בכלל בסיס להסכמה.
בשולחן השני יושבים צוותי המשא ומתן. בתחילת החודש הציגה “ישר” צוות הכולל את יואב הורוביץ, יורם טורבוביץ, יעל וולף בראל, עו"ד רונן אביאני ורונן מנליס, שנמצא בסביבתו הקרובה של איזנקוט עוד מימי שירותם הצבאי.
אלה האנשים שאמורים לתרגם הבנות פוליטיות לסעיפים מדויקים. יש הבדל גדול בין הבטחה “לקדם חוק” לבין התחייבות להעביר אותו בתוך פרק זמן מוגדר. יש הבדל בין הסכמה להגדיל תקציב לבין קביעת הסכום, המועד והמקור התקציבי. לעיתים ראשי המפלגות מסכימים על הכותרת, והצוותים מגלים שהפרטים מחייבים אותם לחזור לשיחה נוספת.
השולחן השלישי הוא הכנסת עצמה. וכאן ההודעה מהיום מקבלת משמעות. המפלגות אינן חייבות להמתין עד לסיום המשא ומתן הקואליציוני, כדי להגיע להסכמות על פעילות פרלמנטרית משותפת.
אפשר להסכים על מועמד לראשות הכנסת, על הרכב ועדות או על קידום מהלך חקיקתי, גם כשאין עדיין הסכמה לשבת יחד בממשלה. זו הסיבה שההבנות של היום חשובות, אבל אינן מוכיחות שהממשלה הבאה כבר סגורה.
כותרות לחוד, מציאות לחוד
ב-4 בנובמבר הודיעה “ישר” שהשלימה סבב שיחות ראשון עם “ביחד”, “הדמוקרטים” ו"ישראל ביתנו”. מאז התקיימו שיחות נוספות בין ראשי המפלגות, והתפרסמו דיווחים על התקדמות לצד מחלוקות שעדיין לא נפתרו.
מבחינת מנהלי המשא ומתן, לא כל פגישה צריכה להסתיים בחתימה. לפעמים המטרה היא ללמוד מה הצד השני דורש, מה באמת חשוב לו ועל מה יהיה מוכן להתפשר. גם שיחה שמסתיימת בלי הסכמה עשויה להועיל אם היא מבהירה מה מפריד בין הצדדים.
ויש גם את התקשורת. לעיתים מתפרסם שמפלגה מסוימת מוכנה לבחון פשרה, והדיווח משמש לבדיקת תגובותיהם של השותפים האפשריים ושל הציבור. לפעמים פרסום על משבר נועד להפעיל לחץ. ולעיתים הדיווח פשוט משקף מחלוקת אמיתית.
לכן, לא כל כותרת על התקדמות מלמדת שהסכם קרוב, ולא כל הדלפה על פיצוץ בשיחות מעידה שהמשא ומתן נכשל. אבל בניגוד להדלפות, ההודעה המשותפת מהיום היא כבר התחייבות פוליטית גלויה למועמדויות מוסכמות. כעת נותר לבחון אם ההסכמות יתורגמו גם להצבעות הנדרשות בכנסת.
לחלק תפקידים זה קל
כאן מתחיל המבחן האמיתי של ההסכמות. ראשי המפלגות יכולים להחליט מי יקבל איזה תפקיד, אבל כדי למנות את האנשים הם זקוקים לרוב בהצבעות ובהליכים המתאימים בכנסת.
האם המפלגות החרדיות יתמכו בהעברת ראשות ועדת הכספים, אשר נמצאת היום בשליטתם, ללירן אבישר בן-חורין, נציגתו של בנט? האם יסכימו שאביגדור ליברמן, שהתעמת איתן במשך שנים בנושא הגיוס, יעמוד בראש ועדת החוץ והביטחון, הממלאת תפקיד מרכזי בקידום חוק הגיוס? והאם יתמכו במינוי מתן כהנא ליו"ר הכנסת, אחרי המאבקים שניהלו נגדו כשר הדתות והרפורמות שביקש לקדם? ואם החרדים יתנגדו, ממי יגיע הרוב? 48 חברי הכנסת של גוש השינוי אינם מספיקים לבדם.
האם ההסכמות נשענות כבר עכשיו על שיתוף פעולה עם המפלגות הערביות? הרי 19 חברי הכנסת הערבים המליצו על איזנקוט לנשיא, אבל המלצה להרכבת ממשלה אינה התחייבות לתמוך בכל מינוי בכנסת. ואם אכן מסתמכים על קולותיהם, כיצד הדבר מתיישב עם התנגדותו המוצהרת של ליברמן להסתמכות פוליטית על רע"ם ו"הרשימה המשותפת”?
ועוד שאלה: חמש מפלגות חתומות על ההסכמות, אבל “הדמוקרטים” ו"יש עתיד” לא קיבלו אף אחד מארבעת התפקידים שהוכרזו. האם הן ממתינות לחלוקת הוועדות המיוחדות? את התשובות נקבל רק בהצבעות. בינתיים ברור דבר אחד: ההסכמה על חלוקת התפקידים אינה מוכיחה שכבר קיים הרוב הדרוש למימוש אותה חלוקה.